<h1>ראב"ן</h1>
<h2>דף י.</h2>
ואין פורסין סדין תחת הסכך לא מפני הנשר ולא לנאותה, דאמר רב חסדא לא שנו דפורסין סדין תחתיו פסולה אלא מפני הנשר אבל לנאותה כשירה, ואמר מר לימא מסייע ליה סיככה כהילכתה ועיטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים ואפרסקין שקדים ורימונים ופרכילי ענבים ויינות שמנים וסלתות אסור להסתפק מהן עד מוצאי יו"ט האחרון של חג ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו, ואמרי' דילמא מן הצד, הא דקתני עיטרה מן הצד מיירי סביב הדפנות, אבל תחת הסכך לא, ולא תסייע לרב חסדא, ועבדינן לחומרא. ואסור ליקח מעצי הסוכה כל שבעה, דאמר רב ששת [ט'.] משום ר' עקיבא מניין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה ת"ל חג הסוכות שבעת ימים לי"י וגומר עד מה חג לי"י אף סוכה לי"י.
<h2>דף יא.</h2>
ומותר לישן תחת המיטה בסוכה ובכילה, דדרש רבה בר רב הונא מותר לישן בכילה בסוכה אע"פ שיש לה גג ואע"פ שגבוה עשרה כר' יהודה דאמר לא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, דתנן א"ר יהודה נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המיטה לפני הזקינים.
<h2>דף יב.</h2>
ואסור לסכך באגדים קשורים אא"כ מתירין. חבילי קש וחבילי עצים אין מסככין בהן ואם מותרין כשירה וכולן כשירין לדפנות. ואמ"ר יוחנן מפני מה אמרו אין מסככין בחבילי עצים פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על כתיפו ומניחה ע"ג סוכה ליבשה ונמלך עליה לסכך והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי.
<h2>דף יד.</h2>
ומסככין בנסרים שאין רחבים ג' טפחים, דאמר רב פפא דכ"ע נסרים שהן רחבים ד' פסולין פחות מג' דברי הכל כשרין וכי פליגי מג' ועד ד'. ותקרה [ט"ו.] שאין עליה מעזיבה ואין הנסרים רחבים ג' טפחים מפקפקן ומניחן לשם סכך וכשירין.
<h2>דף טו.</h2>
ואין מסככין ומקרין בשפודין. ולא בכרעי המיטה, כגון ארוכה ושתי כרעים דחזי למיתב עלה והוי כלי ומקבל טומאה ואין מסככין בדבר המקבל טומאה.
<h2>דף טז.</h2>
והמשלשל דפנות צריך שיהיו מגיעות בפחות מג' סמוך לארץ ופחות מג' סמוך לסכך.
<h2>דף כב.</h2>
וסוכה מדובללת קנה עולה וקנה יורד [כשירה] ובלבד שלא יהא בין קנה לקנה ג' טפחים.
<h2>דף כב:</h2>
סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה. והמעובה כמין בית שאין כוכבי חמה ניראין מתוכה כשירה.
<h2>דף כו.</h2>
ושלוחי [כ"ה.] מצוה פטורין מן הסוכה. ות"ר הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ובלילה חייבין, הולכי דרכים בלילה פטורין בלילה וחייבין ביום, הולכי לדבר מצוה פטורין ביום ובלילה. ות"ר בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. ואמר רב חתן והשושבינין וכל בני חופה פטורין מן הסוכה. ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה. ות"ר חולה שאמרו לא חולה שיש בו סכנה אלא אפילו חולה שאין בו סכנה ואפי' חש במעיו ואפי' חש בעיניו או בראשו, ואפי' קשה לו ריח הערבה פטור דאמר רבא שרא ליה לרב אחא בר אדא למיגנא בר ממטללתא משום סירכא (דגורגצא) [דגרגישתא], רבא לטעמיה דאמר מצטער פטור מן הסוכה. ומצטער אין משמשו לא, אבל חולה הוא ומשמשו.
ת"ר אוכל אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישן שינת עראי חוץ לסוכה מ"ט אמר רב יוסף שמא ירדם. וכמה אכילת עראי, כדטעים צורבא מדרבנן ועייל (לכילה) [לכלה]. וכמה שינת עראי, כדי הילוך ק' אמה. ומשום סכנת גנבים מותר לישן חוץ לסוכה, ומי שיש לו סוכה במקום שאין לידאג מגוים ומגנבים חייב לישן בה. וכל אכילת קבע שאדם אוכל לא יאכל אלא בסוכה, ואי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, חוץ מלילי י"ט הראשון שהיא חובה דתנן [כ"ז.] ר' אליעזר אומר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וחכמים אומרים אין לדבר קיצבה אלא אי אכיל אכיל בסוכה ואי בעי לא אכיל חוץ מלילי י"ט הראשון דילפי' חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות מה התם לילה הראשון חובה אף כאן לילה הראשון חובה.
<h2>דף כז:</h2>
ויוצאין מסוכה לסוכה. ועושין סוכה בחולו של מועד אם לא עשה (בפני) [לפני] המועד כחכמים. ויוצא אדם באוכלו בסוכתו של חבירו שנאמר כל האזרח בישראל ישבו בסוכות מלמד שכל ישראל ראויין ליישב בסוכה אחת.
<h2>דף כח.</h2>
נשים קטנים ועבדים פטורין מן הסוכה, ואי יתבו ומברכי לא מחינן בהו פירשתי למעלה [בסי' פ"ז]. וקטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה. וה"ד שאינו צריך, כל שניעור ואינו קורא אימא אימא ואם קורא (שתק) [שותק] מיד.
<h2>דף כח:</h2>
ת"ר בסוכות תשבו תשבו כעין תדורו. מכאן אמרו חכמים כל ז' ימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי, כיצד היה לו כלים נאים מעלן לסוכה מצעות נאות מעלן לסוכה אוכל ושותה בסוכה ומטייל בסוכה. ואמר רבא מקרא ומשנה במטללתא תנויי בר ממטללתא. ואמר רבא [כ"ט.] מאני מיכלא בר ממטללתא, לאחר אכילה, לפי שיש קבע לאכילה וגם מאיסי עליה אחר שאכל. מאני משתייא במטללתא, שאין קבע לשתיה ואף לא מאיסי עליה. שרגא, אמרי לה במטללתא ואמרי לה בר ממטללתא, ולא פליגי הא בסוכה גדולה במטללתא, בסוכה קטנה בר ממטללתא.
<h2>דף כט.</h2>
ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות את הכלים משתסרח המקפה. משל לה"ד לעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו. אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא נשב זיקא וקא מייתי צבוותא וקא מלי למאניה, אמר רב יוסף פנו לי מאניה מהכא, א"ל אביי והאנן משתסרח המקפה תנן, א"ל לדידי כיון דאנינא דעתי כמו שתסרח המקפה דמיין. ת"ר היה אוכל בסוכה וירדו גשמים [וירד] אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו. היה ישן בסוכה וירדו גשמים וירד(ם) אין מטריחין אותו לעלות עד שיעיר.
<h2>דף כט:</h2>
לולב הגזול והיבש פסול. גזול דהוי מצוה הבאה בעבירה, יבש אינו הדר. ויבש דאיפרך איפרוכי, וכמוש כשר. נקטם ראשו נפרצו עליו פסול. נפרדו עליו כשר, ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה, כפות, כפות. נפרצו עליו, דהוי כי חופיא שקובא בלעז. נפרדו, דאיפרוד איפרודי. נחלקה התיומת, הם שני עלין העליונים האמצעי שנקרעו ונחלקו זה מזה, וכן אם ניטלו פסול.
<h2>דף לב:</h2>
וכל לולב שאין בו ג' טפחים כדי לנענע בו פסול. וצריך שיצא שדרו של לולב מן ההדס ומן הערבה טפח לבד מעלין של לולב. אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה ג' טפחים ולולב ד' כדי שיצא שדרו של לולב טפח מן ההדס.
הדס הגזול והיבש פסול. נקטם ראשו, נפרצו עליו, או שהיו ענביו מרובין מעליו פסול. ואם מיעטן כשר, ואין ממעטין ביו"ט, ואם עבר ומיעטן כשר. ת"ר [ל"ג.] נפלו עליו ונשתייר בו שלשה בדי עלי לחין כשירה. א"ר חסדא ובראש כל אחד ואחד. תני עולא בר חיננא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר.
<h2>דף לג.</h2>
ואין אוגדין [ל"א.] את הלולב אלא במינו, מעלין של הלולב עצמו. וכר' יהודה אנו נוהגין לאוגדו במינו. ומה שאנו נוהגין להתיר איגודו ביום הושענא רבה, נ"ל מיהא דתניא [ל"ג.] לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר [ו]מוקמינן לה כרבנן ומצוה משום זה אלי ואנוהו, ומשום מצוה אגדינן ליה כולהו יומי, וביום ז' לא אגדינן ליה כרבנן נמי, ולאוקמי' הילכתא כרבנן ולא כר' יהודה [ד]דריש כפות כפות.
<h2>דף לג:</h2>
ענביו מרובין מעליו פסול, אמר רב חסדא לא שנו אלא שחורין אבל ירוקין מינא דהדס הוא וכשר. ואדומין כשחורין דמו, דא"ר חיננא שחור אדום הוא אלא שלקה.
ת"ר הותר איגודו ביום טוב [אוגדו] כמין אגודו של ירק. ערבה (גדולה) [גזולה] ויבשה פסולה. נקטם ראשה נפרצו עליה כשירה כמושה ושנשרו מקצת עליה כשירה. תנו רבנן [לד.] איזו הוא ערבה קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק, ואם פיה דומה למגל כשר, למסר פסול. אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר [מ"ה.] כל הנוטל לולב באיגודו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח.
<h2>דף לד:</h2>
ושלשה בדי הדס בעינן, ואפילו שלשתן קטומין כר' טרפון דאמר שמואל הלכה כר' טרפון. ומיהו חד דלא קטים נמי כשר כר' עקיבא.
ונהגו הראשונים ליתן מניין ערבה ע"א, כמניין לולב וג' אבות וכמניין סנהדרין. וג' קשרים כנגד ג' אבות.
אתרוג הגזול והיבש פסול. עלתה חזזית על רובו, ניטלה פיטמתו, נקב, נקלף, נסדק, חסר כל שהוא, פסול. עלתה חזזית על מיעוטו, ניטל עוקצו, ניקב ולא חסר, כשר. אתרוג הבוסר ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל. שיעור אתרוג קטן, ר' מאיר אומר כאגוז ור' יהודה אומר כביצה. בגדול כדי שיאחזנו ב' בידו אחת דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אפילו אחת בשתי ידיו. גזול, דכתב ולקחתם לכם על ידי מקח ולא גזל. יבש, הדר בעינן. חזזית על מיעוטו, אמר רב חסדא [ל"ה:] לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות הוה ליה מנומר ופסול. אמר רבא ועל חוטמו, הוא חודו שבראשו, אפילו כל שהוא פסול. ניטלה פיטמתו, תנא ר' יצחק ניטלה בוכנתו, הוא העוקץ שנבלע ממנו בתוך האתרוג כמו בוכנא באסיתא. ניטל עוקצו כשר, מה שחוץ לאתרוג וכשניטל לא נראה חסר. ואמר רבא אתרוגא דאגליד כאהינא סומקא כשר, נקלף פסול במקצתו. [ל"ו.] ניקב, נקב מפולש במשהו, ושאינו מפולש בכאיסר. אתרוג תפוח סרוח כבוש שלוק כושי לבן ומנומר פסול. אתרוג כדור ותיום פסול. [ל"ו:] גדלו בדפוס ועשאו כמין ברייה אחרת פסול, ל"ש אלא כמין ברייה אחרת, אבל כברייתו כשר אע"ג דעבידא דפי דפי. נקבוה עכברים, ביו"ט ראשון פסול, ביו"ט שני כשר.
<h2>דף לו:</h2>
ואין אוגדין [ל"א.] את הלולב אלא במינו, מעלין של הלולב עצמו. וכר' יהודה אנו נוהגין לאוגדו במינו. ומה שאנו נוהגין להתיר איגודו ביום הושענא רבה, נ"ל מיהא דתניא [ל"ג.] לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר [ו]מוקמינן לה כרבנן ומצוה משום זה אלי ואנוהו, ומשום מצוה אגדינן ליה כולהו יומי, וביום ז' לא אגדינן ליה כרבנן נמי, ולאוקמי' הילכתא כרבנן ולא כר' יהודה [ד]דריש כפות כפות.
<h2>דף לז.</h2>
אמר להו רבה להנהו דגדלי הושענא דבי ריש גלותא כי גדליתו שיירו בהו בית יד כי היכי דלא ליהוי חציצה, ורבא אמר (לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה) [כל לנאותו אינו חוצץ]. ואמר רבה לא לינקט אינש הושענא בסודרא דבעינן לקיחה תמה וליכא, ורבא אמר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה. ואמר רבה לא לדוץ איניש לולבא בהושענא דילמא נתרי עלין והוי חציצה, ורבא אמר מין במינו לא חייץ. וקיי"ל בכולהו כרבא.
<h2>דף לז:</h2>
ואמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו, מ"ט, הדס דלריחא קאי כי אקציה מריחא קא אקציה אתרוג דלאכילה קאי כי אקציה מאכילה אקציה. מיהו צריך לברך ברוך שנתן ריח טוב בפירות דאסור ליהנות מזה העולם בלא ברכה. ואמר רבא הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא קאי לא אתי למיתלש, אתרוג במחובר אסור להריח בו מ"ט כיון דלאכילה קאי אתי למיתלש. ואמר רבא לולב מימין ואתרוג משמאל, מ"ט, הני תלת מיני והא חדא מינא. א"ל ר' ירמיה לר' זריקא מ"ט לא מברכין אלא על נטילת לולב, א"ל הואיל ובמינו גבוה מכולן.
הנוטל לולב מברך ומנענע עם נטילתו ושליח ציבור מנענע בנטילתו ובהודו לי"י תחילה וסוף ובאנא י"י הושיעה נא בלבד, כדתנן היכן היו מנענעים בהודו לי"י תחילה וסוף ובאנא י"י הושיעה נא דברי בית הלל ובית שמאי אומר' אף בהצליחה נא. אמר ר' עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ור' יהושע שכל העם הי' מטרפין בלולביהן והם לא ניענעו אלא באנא י"י הושיעה נא, לאו למעוטי הודו לי"י, אלא למעוטי הצליחה נא דקאמרי בית שמאי, דאם כן דלמעוטי הודו נמי, דעבדי כמאן לא כבית שמאי ולא כבית הילל. והודו תחילה, הוא שלפני מן המיצר. וסוף, הוא סוף ההלל סמוך לאלי אתה ואודך אלקי ארוממך הודו לי"י וגו'.
כל לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר. והיכן מנענעין, בהודו לי"י תחילה וסוף פירשתי למעלה. וכיצד מנענע, מוליך ומביא מעלה ומוריד, מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי ששמים וארץ שלו.
<h2>דף לח.</h2>
מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב לכשנכנס לביתו יטול על שלחנו. לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב. מי שאינו יודע לקרוא את ההלל או לברך על הלולב (ו)עבד או אשה מקרין אותו ועונה אחריהן מה שהן אומרים ותבא מאירה לו. ואם היה גדול מקרא אותו, עונה אחריו הללויה. באמת אמרו עבד מברך לרבו ובן לאביו ואשה לבעלה אבל אמרו תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו.
<h2>דף לח:</h2>
אמר רבא הילכתא גברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא. הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה, מכאן שמצוה לענות הללויה. הוא אומר הללו עבדי י"י והן אומרים הללויה, מכאן שאם גדול מקרא אותו יענה אחריו הללויה. הוא אומר הודו לי"י והן אומרים הודו לי"י, מכאן שמצוה לענות ראשי פרקים. הוא אומר אנא י"י הושיעה נא והן אומרים אנא י"י הושיעה נא, מכאן שאם קטן מקרא אותו עונה אחריו מה שהוא אומר. הוא אומר אנא י"י הצליחה נא והן אומרים אנא י"י הצליחה נא, מכאן שאם בא לכפול כופל. הוא אומר ברוך הבא והן אומרים בשם י"י, מכאן ששומע כעונה. אמר רבא לא לימא איניש ברוך הבא והדר בשם י"י. אמר ליה רב ספרא משה שפיר קאמרת [ל"ט.], אפסוקי מילתא הוא ואפסוקי מילתא לית לן בה.
<h2>דף לט.</h2>
מקום שנהגו לכפול יכפול. רבי כופל בה דברים ור' אלעזר בן פרטא מוסיף לכפול מאודך כי עניתני ולמטה, לפי שכל ההלל מוכפל ומשולש הוא עד אודך, כגון הללו עבדי י"י הללו את שם י"י, וכן הכל, בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז, לא לנו י"י לא לנו כי לשמך, אהבתי כי ישמע י"י את (קול) [קולי] תחנוני כי הטה אזנו לי, וכן כולו, וכן מן המיצר עד אודך, ומאודך ועד סוף ההלל אינו כופל, לפיכך כופלין אותו. ע"א, לפי שמאודך ולמטה ישי ובניו אמרוהו על דוד, לפיכך כופלין אותו להודיע שלא דוד אמרו, כמו (פ) [ח'] פסוקים שבסוף התורה מן וימת משה עד סוף שמשנין בהן משאר התורה שאין פוסקין בהן אלא קו[רין] אותן ליחיד להודיע שלא משה כתבן.
לברך אחריו יהללוך י"י אלקינו עד מלך מהולל בתשבחות. לא שנא דבמנהגא תלייא מילתא, אלא לאחריו, אבל לפניו מצוה לברך דאמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. וכי אמרינן לפניו מצוה לברך, היינו בכ"א יום וב' לילות שיחיד גומר בהן את הלל בגולה דמברכין לגמור את ההלל שחובה עלינו לאמרו ולקרותו, אבל בראשי חדשים וחוש"מ דפסח שאינו אלא מנהגא בעלמא ולא גמרינן להלל אלא מדלגינן דלוגי אין מצוה לברך לפניו, כדלקמן [סוכה מ"ד:] גבי ערבה דהיא מנהג ולא מברכינן עלה, דהא (בלילה) [בליל] פסחים לא מברכי' לפני הלל לגמור את ההלל משום דלא קרינן ליה כוליה ביחד אלא מחלקי' ליה מקצת לפני סעודה ומקצת לאחר סעודה. ולהכי תקינו לברך בר"ח לקרוא את ההלל להודיעך שאין קריאה זו גמר מצות קריאתו אלא בכ"א [יום] שגומרין אותו, שאם היה קריאה זו גמר מצוה היה לו לברך על מקרא ההלל כדרך שאנו מברכין על מקרא מגילה, על הוי גמר מצוה, כגון על השחיטה ועל המילה, והיכא דלא מברכין על לא הוי גמר מצוה כגון ליישב בסוכה שאין בישיבה זו גמר המצוה כי צריך ז' ימים למצות ישיבה, וכגון להתעטף בציצית שאין בעיטוף זה גמר מצוה, וכבר פירשתי בזה הספר [סי' ל"ה]. ונ"ל שהראשונים הנהיגו לברך לקרוא את ההלל בר"ח אע"פ שאין גומר אותו כמצותו, דמתפילין גמרו שמברכין על תפילין של יד להניח תפילין אע"פ שלא נגמרה המצוה עד שמניח תפילין שבראש ומברך על מצות תפילין, ה"נ בר"ח מברכין לקרוא את ההלל. וכד מטינן לכ"א יום שמצוה לגמור מברכין לגמור את ההלל דהא נגמר כמצותו. ויחיד המתפלל קורא ומברך כמו הצבור, דהא (דא' יחיד גומר אע"פ שאין כל ישראל ביחד) מדקאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק [תענית כ"ח:] י"ח ימים יחיד גומר את הלל ובגולה כ"א יום, מכלל דבשאר ימים קורא ואינו גומר כגון בר"ח וחוש"מ. ואע"ג דהך קריאה מנהג, מידי דהוה אשני ימים טובים של גליות דקרי להו מנהג וקא מברכין עלייהו כיון דמנהג אבותינו הן קרינן בהו שאל אביך ויגדך ולא תסור מן הדברים אשר יגידו, אבל ערבה שהיא מנהג נביאים שהם היו נוהגין ולא הינהיגו את ישראל לא מברכינן עלה. אבל למ"ד [מ"ד.] יסוד נביאים הוא דחגי זכריה מלאכי יסדו תקנת ערבה לישראל, מברכין עלה. ואנן כרב דעבד עובדא חביט ולא בירך, כוותיה עבדינן דהא פסיק הילכתא תלמודא הכי.
<h2>דף מא.</h2>
בראשונה היה לולב ניטל במקדש ז' ובמדינה יום אחד. משחרב בהמ"ק התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל במדינה ז' זכר למקדש. ומנלן דעבדינן זכר למקדש, שנאמר ציון היא דורש אין לה מכלל דבעי דרישה. כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון ותו לא, וכתיב ושמחתם לפני י"י אלקיכם ז' ימים, במקדש ז' ימים בגבולין ראשון ותו לא.
<h2>דף מא:</h2>
תנו רבנן ולקחתם לכם שתהא לקיחה לכל א'. לכם משלכם להוציא את הגזול ואת השאול, מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו אא"כ נותנו לו במתנה. מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור"א בן עזריה ור' עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה להם לולב אלא לר"ג שלקחו באלף זוז נטלו ר"ג ויצא בו ונתנו במתנה לר' יהושע ויצא בו ונתנו לראב"ע נטלו ראב"ע ויצא בו ונתנו לר' עקיבא ויצא בו והחזירו ר' עקיבא לר"ג. למה לי למימר החזירו, לאשמעינן דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה כדרבא דאמר אתרוג זה ניתן לך במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו והחזירו יצא לא החזירו לא יצא. שלקחו באלף זוז, להודיעך כמה מצות חביבות עליהם.
<h2>דף מב.</h2>
ת"ר קטן היודע לנענע, חייב בלולב. והיודע להתעטף, חייב בציצית. והיודע לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין. והיודע לדבר, אביו לומדו תורה ציוה ושמע ישראל. והיודע לשחוט, אוכל משחיטתו, ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. ואם יכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ד' אמות, א"ר חסדא והוא שיכול לאכול כזית בכדי אכילת פרס. וגדול אע"פ שאין יכול לאכול [כזית] בכדי אכילת פרס, דכתיב יוסיף דעת יוסיף מכאוב.
<h2>דף מד.</h2>
תני חדא יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין לולביהם להר הבית ותניא אידך לבית הכנסת, אלא אידי ואידי בזמן בית המקדש וכאן במקדש כאן בגבולין. לתרווייהו דחי שבת, ובזמן דדחי שבת במקדש דחי בגבולין, ובזמן דלא דחי במקדש לא דחי בגבולין. ולדידן נמי לא דחי, אע"ג דטילטול בעלמא הוא, דאמר רבא גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברה"ר.
ולולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין, עבדינן שבעה זכר למקדש. ערבה דלית ליה עיקר מה"ת בגבולין, לא עבדינן אלא יום אחד. (ד)איתמר ערבה, ר' יוחנן אומר יסוד נביאים היא הם חגי זכריה מלאכי, כי ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני הוו ושכחום וחזרו הם ויסדום. ור' יהושע בן לוי אמר מנהג נביאים, הן כך הינהיגו ואין הלכה למ"מ. ע"א, חגי זכריה מלאכי יסדו והתקינו נטילת ערבה וצריכה ברכה. מנהג נביאים, הם נהגו ולא יסדו לישראל ליטול ואינה צריכה ברכה ועיקר. א"ר אמי ערבה צריכה שיעור ואינה ניטלת אלא בפני עצמה ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב. וכמה שיעורו, אמר רב נחמן ג' בדי עלין לחין, ורב ששת אמר אפילו עלה אחד בבד אחד, שלשה בדין, ובכל בד עלה אחד. ואין ערבה צריכה ברכה. ואיבו וחזקיה בני ברתיה דרב הוו יתבי קמיה דרב אייתו ערבה חביט חביט ולא בירך קסבר ערבה מנהג נביאים הוא, הילכך א"צ ברכה, דאי יסוד נביאים דשכחום וחזרו ויסדום היה צריך ברכה. וכיון שאין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, נראה לי דמצות ערבה מצוה בפני עצמה היא, וכי אין לקהל לולב ואתרוג בחג, אין נמנעין מלהקיף את המגדל עץ בכל יום בלא ערבה ובשביעי בערבה כאשר בהיות לולב ואתרוג, כי לולב ואתרוג לא מעלה ולא מוריד לענין ערבה. ומצאתי בשם רבי שמעיה דכיון דאמר רב יוסף [מ"ג:] דהא דתנן בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, דבלולב היו מקיפין וא"ר אליעזר נמי בלולב, וכיון דהיקיף בלולב הוי והוטל עלינו זכר למקדש שבעה הינהיגו הראשונים להקיף כל שבעה בלולב (שבעה) זכר למקדש, וכי אין לולב אין היקיף, ורב יוסף לא איתותב אלא במאי דאמר דלולב לאו בנטילה, אבל במאי דאמר דבלולב היו מקיפין לא איתותב. ונראין דבריי, כיון דערבה בנטילה ואין אדם יוצא בערבה שבלולב, איתותב נמי בהא דאמר דהיקיף בלולב, אלא וודאי בערבה היו מקיפין. וכיון דלית ליה עיקר בגבולין מה"ת, לא נטלינן לה לערבה אלא ביום ז' בלבד שהן בלא ערבה מקיפין. והא דלא מקיפין בשבת, משום דאפילו ביום ז' לא דחיה (ע"ש) [ערבה שבת].
<h2>דף מה:</h2>
אמר ר' יוחנן [משום ר"ש] המחוזי כל העושה איסור לחג באכילה ושתייה מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. פי' עבותים מלשון שמנת עבית [דברים ל"ב]. א"ר ירמיה כל המצות אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנאמר עצי שטים עומדים דרך גדילתן, וכן לולב וכן ערבה.
<h2>דף מו.</h2>
העושה לולב לעצמו אומר שהחיינו, נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב. ושאינו עושה לולב מברך שניהם כאחת. ואעפ"י שבירך (ראשון) [בראשון] יברך כל שבעה.
העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה, ואע"פ שבירך יום ראשון לישב בסוכה מברך בכל יום כשנכנס לישב בה. ואנו נוהגין ועבדינן כי הא דאמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דמסדר להו לכולהו אכסא דקידושא. גרסי' בירושלמי [ברכות פ"ח ה"א] יו"ט שחל להיות במוצ"ש חנן בר אבא בשם רב יין קידוש נר הבדלה סוכה זמן, אלמא כולהו על הכוס. והא (ד)מסייע להנהו דלא מברכי אהדס.
אריב"ל יום ראשון מצות לולב מה"ת, מכאן ואילך מצות תקנת זקנים, רבן יוחנן בן זכאי [מ"א.] שתיקן זכר למקדש, ותקנת זקנים צריכה ברכה מלאו דלא תסור. ת"ר היו לפניו מצות הרבה אומר אקבו"צ על המצות ר' יהודה אומר מברך על כל אחת בפני עצמה, ואמר ר' זירא הלכה כר' יהודא, ואמר רבא מ"ט דר' יהודה, ברוך י"י יום יום, כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, וכן נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו.
<h2>דף מו:</h2>
אמר ר' יוחנן אתרוג בשביעי אסור לאכלו דלכולי יומא איתקצי בשמיני מותר, סוכה אפילו בשמיני אסור. ואנן דאית לן תרי יומא היכי עבדינן, אמר אביי שמיני ספק שביעי אסור האתרוג וגם סוכה, תשיעי ספק שמיני מותרת וכן הלכה. אמר רב יהודה משמיה דרב שמיני ספק שביעי לסוכה מיתב יתבינן בה, ושמיני לברכה דבריכי לא מברכינן וכן הלכה. אמר [מ"ז.] ר' יוחנן אומר זמן בשמיני של חג ואין אומר זמן בשמיני של פסח וכן הלכה.
אמר ר' זירא אתרוג שנפסלה אסור לאוכלה כל שבעה. ואמר ר' זירא לא ליקני איניש הושענא לינוקא ביו"ט קמא, דינוקא מקני קני אקנויי לא מקני ואישתכח דקא נפיק בלולב שאינו שלו, לפיכך לא יתן אדם לתינוק לברך עד שיברכו הקהל, לפי שכל הקהל קונים ביחד אתרוג לדעתם, לכך צריך שיהא כל אחד ואחד בשעת נטילה גדולים שהן בני דעת ויודעין לקנות ולהקנות, אבל קטן לא מצי להקנות וקונה הוא, נמצא הנוטלין אחריו יוצאין בלולב שאינו שלהן. וכן היו בקיאי הדעת שבמגנצא נוהגין שלאחר שנוטלין כל הקהל מחזירין את הלולב לפני הארון ושם היו לוקחין אותו הנערים ומברכין וכן נאה. ואי תפיס ליה הגדול בהדי הקטן דלא נפיק ליה לגמרי מידיה, לית לן בה.
<h2>דף מח.</h2>
ההלל והשמחה ח'. סוכה שבעה, כיצד גמר מלאכול ביום ח' ספק ז' מוריד את הכלים מן הסוכה מן המנחה למעלה, ואם אין לו מקום אחר להוריד את הכלים ולאכול וצריך שלא להוסיף על המצוה ולא יעבור על בל תוסיף מעלה בה מאני מיכלא וכדרבא דאמר מאני מיכלא בר ממטללתא, אבל אינו יכול לפחות בה ד' טפחים לפוסלה דיום טוב הוא.
<h2>דף נה.</h2>
וסדר פרשיות. יום ראשון ויום שני דסוכות קורין שור או כשב ומפטיר קורא ובחמשה עשר יום. יום ג' שהוא חוש"מ קורא במגנצא כהן ביום השיני, ולוי ביום השלישי, וישראל שלישי וביום השיני, וישראל רביעי ביום השלישי. יום ד' קורא כהן ביום השלישי, ולוי ביום הרביעי, ושני ישראלים שאחריהם הראשון קורא ביום השלישי והשני ביום הרביעי. יום ה' כהן קורא ביום הרביעי, ולוי ביום החמישי, ושני ישראלים שאחריהם הראשון קורא ביום הרביעי והשני ביום החמישי. יום ו' כהן קורא ביום החמישי, ולוי ביום השישי, ושני ישראלים שאחריהם הראשון קורא ביום החמישי והשיני ביום הששי. ביום ז' שהוא הושענא רבה כהן קורא ביום השישי, ולוי ביום השביעי, וישראל ראשון קורא ביום השישי, והשיני ביום השביעי. ושמיני ספק תשיעי ותשיעי ספק שמיני קורא מפטיר ביום השמיני. וביום שמיני ספק שביעי קורין כל הבכור, ולמחרתו קורין וזאת הברכה. ורבינו שלמה הינהיג לקרות, ביום ג' שהוא חוש"מ כהן קורא ביום השני, ולוי ביום השלישי, וישראל ראשון ביום [הרביעי] (השלישי), וישראל שני ביום השני וביום השלישי. וביום ד' כהן קורא ביום השלישי, ולוי ביום הרביעי, וישראל ראשון ביום החמישי, וישראל שני ביום השלישי וביום הרביעי. וביום ה' כהן קורא ביום הרביעי, ולוי ביום החמישי, וישראל ראשון וביום השישי, והשני ביום הרביעי וביום החמישי. וביום ו' כהן קורא ביום החמישי, ולוי ביום השישי, וישראל ראשון ביום השביעי, ושני קורא ביום החמישי וביום השישי. וביום ז' כהן קורא ביום השישי, ולוי ביום השביעי, וישראל ראשון ביום השישי, והשיני ביום השביעי. וכן נוהגין בקולונייא. ובסדר רב עמרם גאון מצאתי כך, יום שלישי שהוא ראשון לחוש"מ כהן קורא ביום השני, ולוי ביום השלישי, וישראל וביום הרביעי, וחוזר וקורא ישראל השני וביום השני. יום רביעי כהן קורא ביום השלישי, ולוי ביום הרביעי, ישראל וביום החמישי, וחוזר וקורא ישראל השני וביום השלישי (ריוח). יום ה' כהן קורא וביום הרביעי, ולוי וביום החמישי, ישראל וביום השישי, וחוזר וקורא ישראל השני וביום הרביעי (ריוח). יום ו' כהן קורא ביום החמישי, לוי וביום הששי, ישראל וביום השביעי, וחוזר וקורא ישראל וביום החמישי. יום ז' כהן קורא וביום השישי, ולוי וביום השביעי, ישראל ביום השמיני, וחוזר וקורא ישראל שני וביום הששי, והכי אמר ריש מתיבתא מר רב יהודאי. יומא תמניא דהוא יום טוב דמיתבעי לן למיקרי ביום השביעי, קא דחינן ליה וקרינן ביום השמיני, דאביי אמר [נ"ה.] שיני נדחה ורבא אמר שביעי נדחה, והילכתא כרבא דקא מדחי שביעי, דכל יומא קרינן שני בשלישי שלישי ברביעי רביעי בחמישי חמישי בשישי שישי בשביעי, שביעי בשמיני לא קרינן דנדחה לגמרי. ונראה לי סדרו של רבינו עמרם דלכולהו סדרי לא מדחי שביעי שלא יהא נקרא לרביעי שהוא חובת היום ביום שביעי אלא לסדר שלו. אתקין אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי. ביום שביעי דחגא דהוא יומא דערבה סלקינן ביום הששי. ואם חל שבת בחולו של מועד כגון שחל יום ראשון של חוש"מ בשבת, מפטיר קורא ביום השני וביום השלישי. וכן בכל יום שחל קורא ב' פרשיות.
<h2>דף נו.</h2>
איתמר רב אמר סוכה ואחר כך זמן. פי', אחר קידוש היום מברך לישב בסוכה ואחר כך שהחיינו. וכן הלכה.
